תלמידים מצטיינים

מאת ברוס סמית'

איש צוות בבית הספר אלפיין ואלי (Alpine Valley School), קולורדו, ארה"ב.

אני חושב שרובנו נסכים עם העובדה, שישנם תלמידים שעבורם בתי ספר קונבנציונליים פשוט לא עובדים. מעטים יותר יהיו אלו, שיצדדו בטענתי כי בתי הספר הנ"ל מזיקים גם לתלמידים המוצלחים שנראה שהם מתפתחים ומשגשגים. התנסות נרחבת כתלמיד וכמחנך שכנעה אותי למעלה מכל ספק שטענה זאת היא אמת.

בתור תלמיד שהעביר את ילדותו בבתי ספר קונבנציונליים, היו לי בדיוק התכונות והיכולות שהמסגרת אוהבת.  לא רק שהיו לי מיומנויות וורבליות וכמותיות , חונכתי לציית ולהיענות לדמויות סמכותיות. עשיתי מה שאמרו לי לעשות, עשיתי זאת היטב , הציונים הגבוהים והמחמאות שפעו בזרם בלתי פוסק.

בזמנו, לא הקדשתי מחשבה לעניין. אפילו כשהגעתי ללימודים וגיליתי שאיני מוכן לאתגרים שהם מציבים בפני, התפיסה שלי את עצמי בתור תלמיד חכם ומצליחן לא השתנתה. המשכתי להסתמך על ההערכה לה זכיתי ממורי בבית הספר ועל מה שלמדתי מהם על מה כן ומה לא לעשות.

רק עם הכנות המוחלטת שמגיעה עם ההתבגרות הגיעה גם ההבנה שמשהו חסר- משהו הכרחי. ללא הנחיות ומשוב, הגעתי בפעם הראשונה בחיי למצב בוא אני צריך להחליט בעצמי מה אני רוצה לעשות בחיי ואיך לעשות זאת. למרבה הצער עברו שנים עד שרכשתי את הידע, הביטחון והמיומנויות הפרקטיות לבנות לעצמי דרך חיים אותנטית ומספקת.

בשל כך אני חוזר וטוען: בתי ספר קונבנציונליים נכשלים גם עם תלמידים מצטיינים. הפרדיגמה השוררת היום מכתיבה שהצלחה נמדדת בתוך גבולות צרים ותלויה בנכונותו של התלמיד לתת למבוגר שליטה במה, איך ומתי הוא ילמד. כתוצאה מכך המערכת מפתחת בתלמידים התמכרות להנחיה והערכה חיצונית. הם מפסידים הזדמנויות קריטיות לפתח הערכה עצמית, זהות עצמית וביטחון עצמי.

בניגוד לכך, לתלמידים בבית הספר  Alpine Valley School (ובבתי ספר אחרים במודל סאדברי) ישנם כל התכונות הנ"ל ברמה שתגרום לראשכם להסתובב. וזאת בשל העובדה שהם חופשיים לבחור מה יעשו בזמן שלהם וחופשיים ללמוד בצורה שהכי מתאימה להם. התלמידים הם שמחליטים באלו עיסוקים לבלות את זמנם, איך לגשת לעיסוקים וכמה להשקיע בהם. הם מלאי הערכה וביטחון עצמי בגלל שהם שייכים לקהילה דמוקרטית, שוויונית ורב גילאית בה לכל אחד יש זכות לבחור ויכולת להשפיע לא משנה בן כמה הוא.

זוהי נקודת מפתח: אמנם קשה לקחת אחריות על חייך ולהשתלב בחיי קהילה אבל הקושי מסייע ומאפשר התפתחות חיונית.  האם עצרתם פעם לחשוב מדוע מתבגרים רבים כל כך מתקשים למצוא כיוון בחיים? אני מעז לטעון שזאת מפני, שלאורך כל שנות הלימוד שלהם בבית הספר אין להם אפשרות להתוות את דרכם לבדם; במאמצינו להדריך אותם, אנחנו שוללים מהם לממש את הפוטנציאל שלהם. נכון, ילדים יצמחו כמעט בכל סביבה: ובכל זאת, גם ילדים שהצליחו בבתי ספר קונבנציונליים מרגישים שנבלמו, או/ו קיבלו הכוונה לקויה למציאת הכוחות, החולשות והתשוקות שלהם.

לפני כמה שנים שאלה אותי אמא של בוגרת מה לדעתי השיגה בתה בבית הספר. אחרי מחשבה עניתי, "היא הרוויחה יתרון של כחמש עשרה שנה של התנסות בחיים הבוגרים". כבר בשנות העשרים המוקדמות שלה יש לה הבנה של עצמה ושל מה שהיא רוצה מהחיים, הבנה שלקח לי שנים רבות לפתח. אני שואל אתכם, אם כך: מה הייתם נותנים כדי להוסיף חמש עשרה שנה לחייכם? האם היכולת להיות מוצלחים בעיני עצמם אינה מתנה שהייתם רוצים להעניק לכמה שיותר אנשים?

בואו לא נשפוט את ילדינו לפי סטנדרטים קונבנציונליים של הצלחה.  בואו ניתן להם זמן ומרחב, את האחריות והכבוד והאפשרות להתנסות בעצמם בלימוד העסק המסובך שהוא החיים. בואו נהיה התפנית בסיפור ונכריז על ילדינו: "הילד שלי הוא תלמיד מצטיין".

text