מתוך נאום הסיום של אבישי גרינברג, בוגר מחזור י”א

• ברוכים הבאים למוסד החינוכי היחידי בארץ בו התלמידים רוצים ללמוד אבל לא קוראים לזה למידה
• לבית הספר עם הכי פחות אלימות אבל עם הכי הרבה תיעוד של אלימות
• למסגרת החינוכית היחידה בה מותר לצאת באמצע השיעור אבל אסור לאכול פופקורן
• בית הספר עם אכיפת החוק הכי נוקשה ועם המשפט הכי הוגן
• המקום היחיד בו אין אף אחד שיגיד לך מה לעשות מה לחשוב עם מי לדבר או איזה שאלות לשאול, אבל שדורש ממך לעשות את כל הדברים האלה לבדך.

 ברוכים הבאים לדמוקרטי, המקום שהיה החלק הכי גדול בחיי למשך 12 שנה. שני שליש מחיי. שני שליש מהזיכרונות שלי, שני שליש מהימים שלי, והרבה יותר משני שליש מהוויכוחים שלי, מהחברים שלי ומהזיכרונות הטובים שלי היו וקרו במקום הזה. אני יודע מה אתם חושבים… “לא ייתכן, הוא יודע שברים?” כן כן. ולאורך כמעט כל שנותיי בבית ספר לאף יום לא היה את אותו הלוז.

…”מה אתה עושה כל היום?” זו אחת השאלות האהובות עלי, ומכיוון שהייתי בבית ספר הזה קרוב לאלפיים יום זו גם שאלה שראוי שתעניין אותי. אבל אני חושב שהדרך שאני שואל אותה שונה מאיך ששואלים אותי. אני מרגיש שרוב הזמן כאשר שואלים אותי, מצפים לשמוע תשובה המכילה שמות של מקצועות מוכרים, שיעורים, או קורסים שתואמים את העולם החינוכי הפורמלי, אבל התשובה שעלתה לי הייתה “שונה” מהדברים האלה.

…בשנה השנייה שלי בבית ספר, למשך כמה שבועות, אני וקבוצת חברים מגילאים שונים החלטנו לנצל את החופש שניתן לנו במרחב הבית ספרי בצורה, שלנו נראתה הכי ברורה, להשקיע כל רגע שהיה בביצוע של כל סצנה מהסרט שובר הקופות באותה התקופה snakes on a plane… היינו עושים חזרות מספר פעמים ביום, משנים את עלילת הסרט, מוסיפים ומחסירים דמויות, מערבבים בין הדמיונות של כולנו ויוצרים מתוך זה סיפור חדש, ומעבר להכל היינו משחקים. ואת המיזם המתמשך הזה ביצענו למרות שרובנו אף פעם לא ראינו את הסרט ואני כנראה גם אף פעם לא אראה. אבל זו התשובה, זה מה “שעשינו כל היום”. שיחקנו דיברנו צחקנו התווכחנו ולמדנו. באותה צורה שכולנו לומדים פה, חלקנו משיעורים בכיתה, חלקנו במשחק עם חברים, כולנו מחוויות. 

…היינו צריכים ליצור, לשתף פעולה, להיות נחושים, להיות בעלי תושייה, וגם לכתוב פה ושם. ההערכה שלא קיבלנו על מעשינו דרש מאתנו להעריך את עצמנו, ולצפות מעצמנו לפעול כדי לממש את מטרותינו. אף בגרות באף מקצוע שעשיתי בשנתיים האחרונות לא לימדה אותי את זה. לאורך השנים עשיתי הרבה דברים משמעותיים יותר או פחות בבית הספר, הם השתנו מחזרות של סצנות מסרט על נחשים לדברים אחרים שבחרתי להשקיע בהם את זמני. למדתי דברים מתוך עניין או מתוך צורך, וכמו בעולם האמיתי מחוץ לגדרות האלה, הייתי צריך להחליט בשביל עצמי מה אעשה היום, מה יספק את רצונותיי, עם מי אני רוצה לבלות את זמני ומה ישמח אותי; לפעמים התשובות באו בקלות, ולפעמים הן דרשו עבודה קשה. אחת מהתשובות לשאלות האלה הייתה הוועדה לזכויות הפרט. הפקידות שלי בוזה”פ חיזקה את הבנתי בענייני הצדק והיחס בין אנשים בחברה, היא נתנה לי הבנה עמוקה ויומיומית של מה זה אומר לנסות לנהל קהילה מבלי שסכסוכים ייפתרו באלימות או באי צדק. להיות פקיד היה אחת מהחוויות הכי משמעותיות ומחנכות שהיו לי בחיי. קיבלתי את האפשרות לשמוע את תלונות הקהילה ולנסות לפטור אותן דרך עונשים או דיבורים. האפשרות לראות ולהשתתף בניהול משפט הוגן היא בעיניי משהו שאין לו תחליף בחינוך של אזרח במדינה דמוקרטית.

החוויה הזו שינתה על איך שהסתכלתי על העולם,ובית הספר הזה עושה זאת הרבה, הוא מעלה את הציפיות שלנו. הוא מכריח אותנו לקבל מציאות עם שוויון, צדק, חופש, הוגנות, יושר, וכבוד. ערכים אלה לא תמיד היו דברים שיכולתי למצוא בעולם מחוץ לבית הספר. 

…תמיד אהבתי איך שבית הספר ייצג את הדברים שהאמנתי בהם וזאת הסיבה שתמיד הייתי גאה לייצג את בית הספר. בית הספר הזה עם הגישה המהפכנית שלו הוא מיזם נועז יותר וחשוב יותר מכל פרויקט אחר שהכרתי, וזה שאתם מעבירים את ימיכם במקום הזה, תורמים לבנייתו, שומרים על עקרונותיו, ופועלים לשיפור המתמיד של הדמוקרטיה שלנו מעניק לכם כוח ואחריות הייחודי לחברי הקהילה הזו.

 …הדברים הכי חשובים שהמקום הזה לימד אותי, הם לא נגמרים. הרצון ללמוד לא נגמר, רדיפת הצדק לא נגמרת, האחריות על חיי לא נגמרת, וההשתדלות להתייחס לכל אדם בכבוד לא נגמרת ואם יש משהו אחד שלמדתי מבית הספר הזה ושאף פעם לא אשכח כי זה חרוט לי במח, זה ש – “הכל טוב יהיה טוב תאמין בעצמך”.

השארת תגובה

ביטול