שלום, אני נתנאל הגעתי לפה לפני שמונה שנים, עשיתי שבוע ניסיון בסוף כיתה ד’ ובאתי בתחילת כיתה ה’. הרבה דברים ותהליכים שונים קרו לי בזמן שהייתי כאן. אם זה כל מיני שטויות ומשחקים שעשינו, כמו לגנוב את כל העפרונות הצבעוניים מחדר אמנות ולשבור אותם עם היד כי חשבנו שאנחנו מתאמנים לקרטה; או אם זו האהבה הראשונה שלי, ולמרות שכולכם יודעים מי זאת היא תהרוג אותי אם אני אומר את השם שלה במקום כל כך פומבי. אפילו הפעם הראשונה ששאלתי את עצמי אם אני מאמין באלוהים או השנייה, השלישית והרביעית וכו’ וכו’… מה שאני מנסה לומר הוא שהייתי פה הרבה זמן, והמון דברים קרו מאז. באתי לפה ילד קטן מבית ספר ממלכתי דתי עם קשיי למידה. אפשר גם להוסיף את המילה חמוד, אבל זה די ברור אז לא צריך להתעכב על זה. בכל זאת בהתחלה הייתי צריך קצת לפרוק, היו לי הרבה אנרגיה ויצירתיות שהיו שמורים בפנים ארבע שנים ופשוט התעסקתי בזה. רצתי… ורצתי ורצתי ורצתי ורצתי ונתבעתי והמשכתי לרוץ ולרוץ ולרוץ. וזה היה מדהים. נהניתי פה כל כך הרבה כילד, ומצאתי את התיאטרון, את האהבה שלי לבמה, להצחיק אנשים ולהעביר להם רגש דרך משחק. הייתי אומר שאלה עיקרי הדברים שהעסיקו אותי בתקופה זו. אלה הדברים שבאו לי באופן טבעי ונהניתי לעשות אותם.
ובכל זאת, זה לא היה כל כך פשוט. לדוגמא, ההורים שלי, עד כמה שאהבו את בית הספר וראו בו פתרון למערכת החינוך, גם רצו דברים שבית הספר לא רצה. הייתה להם דעה מאוד ברורה לגבי לימודים פורמליים ותעודת בגרות, אבל הם גם אמרו שזו החלטה שלי ושהם תומכים בי לא משנה מה אני אעשה. אבל עדיין היה את הפיצול הזה; את האמירה שאני צריך למצוא ולעשות מה שאני רוצה לבד ובדרך עצמאית שבאה מבית הספר, ומצד שני את מה שאמרו לי בבית. זה בלבל אותי. לא ידעתי איך להתמודד עם האמירות השונות, תמיד הרגשתי שאני צריך לרצות אנשים אחרים. בחרתי באופן לא מודע בדברים שאנשים אחרים רצו ולכאורה חשבתי שבחרתי בזה, השקעתי בזה. אבל בפועל לא הייתי נכנס לדברים האלה עד הסוף. הייתי לומד מתמטיקה, ובקושי הייתי עובד לבד, לא תמיד הייתי זוכר מתי יש לי שיעורים ובעיקר הייתי מחפף. והאמת היא שלא באמת ידעתי למה. וככה, בהרבה דברים הייתי נכנס במין חצי כוח, כי זו לא באמת הייתה הבחירה שלי.
עכשיו, זה לא אומר שלא בחרתי בדברים שכן רציתי לעשות, כי היו המון דברים שרציתי בהם. אני זוכר שבהצגות שהיינו עושים היו מביאים לי טקסט וישר הייתי מתחיל ללמוד אותו, וכמעט מיד הייתי יודע אותו בעל פה. וככה תמיד, בתיאטרון הרגשתי שאני באמת מחובר לזה ומשקיע מעצמי עד הסוף.
המשכתי במין מסלול כפול, ולא הייתי שמח במיוחד כי הייתה לי תחושה של משהו לא שלם. גיליתי שהפיצול הזה קיים גם במקומות אחרים בחיים שלי. בקיץ שעבר הייתה לי חוויה מאוד מיוחדת בתוכנית קיץ בשם נסיעה. אני חושב שבעיקר למדתי שם על עצמי. בתוכנית דחפו אותי לספר דברים אישיים. גיליתי שזו הייתה הפעם הראשונה שלי שבה שיתפתי אנשים בדברים כל כך אישיים. הבנתי שהקשר שלי עם החברים בבית מבוסס על זה שהם מספרים לי דברים, שאפשר לספר לי הכל, אבל הם אף פעם לא יודעים מה באמת עובר עליי. אנשים חשבו לפעמים שמשהו לא בסדר והיו שואלים אותי מה קורה, אבל תמיד הייתי עונה להם באותו חצי חיוך שהכול מעולה.
כשחזרתי מנסיעה בקיץ הבנתי שאני צריך גם לחלוק, ולא רק להיות שם בשביל אנשים אחרים. ואז הייתי מאושר, חשבתי שזהו עברתי את התהליך המשמעותי שלי, התפתחתי כבנאדם ואני מוכן עכשיו להמשיך הלאה! אבל טעיתי בגדול. זה היה רק קצה הקרחון, ממש תחילת הדרך. חשבתי ובהיגיון שהבעיה הייתה קשורה רק בדברים רגשיים, אבל בהמשך השנה הבנתי שזה מחלחל הרבה יותר עמוק. דברים התחילו להתחבר. קלטתי שהרבה מהבחירות שעשיתי בקשר לחיים שלי לא באמת היו שלי, אלא באו ממקום שרציתי לעשות מה שאנשים אחרים רצו ממני. בפעם הראשונה הבנתי למה לא יכולתי להשקיע בדברים האלה. אני אגיד לכם בכנות, זאת הבנה קשה. פתאום שאלתי את עצמי מה בחיים שלי אמיתי ומה לא, הכול יכול להיות דברים שרציתי בשביל אנשים אחרים איך אני אמור לדעת מה באמת שלי ומה לא? מצאתי את עצמי לילה אחד לא ישן, ורק חושב על זה. הבנתי שרואים בבירור מה אני בחרתי ומה לא. הדברים האלה שעשיתי בכל כך הרבה רגש ובמקומות שבאמת הבאתי את כולי, בלי להסתיר או לפחד ממה שאנשים יחשבו ופשוט יכולתי להיות אני. שם ידעתי שהחוויה הייתה שלמה.
החלטתי לצאת ולא לעסוק יותר בנושאים שהם לא באמת שלי, זה הרגיש מדהים, תחושה של חופש ורצון להמשיך. אבל אז גם התחלתי לכעוס, ולא ידעתי על מי, אז כמובן שבהתחלה כמו כל מתבגר התחלתי עם ההורים שלי. למה הם לא נתנו לי חופש אמיתי, הם שלחו אותי לבית ספר כזה אז למה הם לא האמינו בבית ספר הזה? אחרי זה עברתי לכעוס על בית הספר. אמרתי שלא צריך לתת כל כך הרבה חופש לילדים, זה לא טוב, הם ילכו לאיבוד. זה לא הגיוני. ואז הגיע הרגע הזה שקשה להתמודד אתו. בעצם כל הכעס הזה לא היה צריך להיות מכוון כלפי אף אחד, אף אחד חוץ ממני. אני מוצא את עצמי במקום שאין לי מושג מה לעשות איתו. איך אני אמור לכעוס על עצמי, ומעבר לזה איזה מין בנאדם אידיוט כועס על עצמו? איך עושים את זה בכלל, אי אפשר לצעוק על עצמי, להרביץ לעצמי, לנזוף בעצמי. אבל הכי הרבה, לא רציתי לכעוס על עצמי. אני לא יודע אם מישהו מכם אי פעם כעס על עצמו, אבל אני אספר לכם שזאת לא חוויה קלה. להיות מאוכזב מעצמך. אין תחושת כישלון יותר גדולה מזאת.
כן, ביליתי זמן בעשייה של דברים שאני אוהב ובאמת רוצה, אבל גם בזבזתי מלא זמן בדברים שלא. חשבתי שזה כישלון, ושזה הבזבוז הכי גדול של זמן. אבל אחרי המון שיחות הבנתי שבדיוק להיפך, זה נתן לי יתרון ענק. אני יודע מי אני. במקום לצאת מהצבא, להיות אבוד, ללכת לעבוד במקצוע שאני אפילו לא אוהב ואז לגלות שאני צריך למצוא את עצמי; יש לי כיוון, או לפחות דרך למצוא את הכיוון. יש לי את היכולת למצוא את הרצון שלי. אני יודע שאני רוצה לעבוד בחינוך. שזה הייעוד שלי, ללמד וללמוד יחד עם ילדים כדי ליצור עולם יותר טוב. ואיך עושים את זה? חושבים על ילד אחד ומנסים להגיע אליו. כמו שעושים פה, בתהליך אחד, שונה ומיוחד לכל ילד שבא ויוצא מפה.
אמרתי לכם בהתחלה שהייתי ילד קטן מבית ספר ממלכתי דתי עם קשיי למידה. ומה עכשיו? איך הייתי מגדיר את עצמי לפי מה שעולה בערב הזה? אסוציאטיבית נראה לי שהמילה היא “בוגר”, אבל הייתי משתמש במילה אחרת. מילה קצת יותר ראויה ומדויקת, הייתי אומר מתחיל. או אפילו יותר במדויק, מישהו שמוכן ורוצה להתחיל. וההבנה הזאת הבהירה לי את הרעיון של בית הספר באופן עמוק שלא הבנתי לפני כן. המטרה האמיתית של בית הספר היא החזון הגדול שלו. היא הרעיון שזה לא משנה מתי זה קורה, אם זה ביום הראשון שלך פה, עשרים שנה אחרי שעזבת או ברגע שאתה לוקח את הצעד האחרון שלך אל מחוץ לשער בית ספר בפעם האחרונה שלך. אתה תבין!.. תבין שלא נתנו לך כאן כלים להסתדר בעולם, אלא הסבירו לך שהעולם הוא כלי והוא שלך לעשות מה שבא לך איתו.