מתחילת השנה, בידיעה שזאת השנה האחרונה שלי בבית הספר, הרגשתי שעברתי שלבים כמו 5 השלבים של אבל, אולי לא לפי הסדר המדויק,
אבל כל כמה זמן היה לי מצב רוח שונה לגמרי לגבי עזיבת בית הספר,
בתחילת השנה נמאס לי מלהיות פה, הרגשתי שמיציתי.
בטיול שנתי אכלתי קרייסס שלם על זה שאני לא מוכנה לעזוב,
ובשבוע האחרון במיוחד, כל יום צצות לי מלא מחשבות ורגשות, וכל אחת מהן שונה בפער מהשניה.
ככל שהתקרב ערב הסיום אני מפחדת וחוששת מהרגשות שאשאר איתם בסוף הערב הזה.
כשאני חושבת על המקומות שאשתייך אליהם בעתיד, אני חושבת על קהילות כמו בית הספר.
אני על כדור הארץ הזה סך הכל 17 שנים ושבעה חודשים, ופה חוויתי את התהליך הכי גדול בחיים שלי.
באתי לפה כל יום
בידיעה שיש לי איפה לגדול, איפה להרגיש הכי
עצמי שאני יכולה להיות,
מקום להיות בו שייכת.
שיש לי לאן ללכת. איפה לרצות להיות.
מוזר לי לדעת שזה לא המקום האחרון שיביא לי כל כך הרבה, שיש מקום שיוכל להכיל אותי כמו כאן, לעטוף ולחבק, סתם כי בא וגם כשאני ממש צריכה.
מכאן קיבלתי לראשונה את התקווה שיש מקומות שמקבלים, שיש מבוגרים שעושים את עבודתם כמבוגרים, שיש אנשים שרוצים שאביע את דעתי, שרוצים לשמוע מה שעובר לי בראש, שמעודדים שאביע את הרגשות שלי, והם יקחו אותם עמוק ללב.
קשה לחשוב שעוד שבועיים כבר לא אראה את כולן כל יום בשבוע, שלא יהיו לי ימים של רביצה משותפת בשמש ושיח על מיליוני נושאים שונים שמביאים לי מיליוני תובנות שונות.
לפחות לא כאן, בחצר, בפינה עם המזרון הירוק, או בספה ליד חדר וזה”פ.
אבל זמן עושה את שלו.
זמן ואני זה קצת יחסים רעילים.
לפעמים אני מבקשת מהזמן שהוא יעצור, צריכה ממנו עוד כמה רגעים לנשום כדי לחוות את מה שאני חווה בצורה הכי מספקת שיש.
שיהיו לי עוד רגעים למיין חרוזים, עוד זמן לבוא ממש מוקדם בבוקר, לשבת בספריה הריקה ולקרוא עד שהראש שלי מסתחרר. עוד זמן לכתוב עם חברות, לפטפט בשיעור פסיכולוגיה, להישאר אחרי שעות בית ספר ולקשט את כל בית רימון, עוד ועוד ועוד.
כי איזה כיף שיש לי את המקום לעשות עוד ועוד ועוד.
בחודש האחרון, תוך כדי שאני עושה דברים יומיומיים בתוך בית הספר,
סוחף אותי גל שלם של תודה. הרגשה אופורית של הודיה, שאני כאן עכשיו, במקום שלי עם האנשים שלי.
את ההרגשה האופורית הזאת אני אקח איתי למקומות ולקהילות שאהיה בהן, כי מגיע לי לקבל עוד מקומות כאלה.
מגיע לי לאהוב עוד מיליוני אנשים טובים שיעניקו לי כל כך הרבה.
מגיע לי לבכות על כך שאני לא רוצה לעזוב, שאני אוהבת את המקום הזה אהבה שלא הייתה לי לעולם.
מגיע לי לקחת את התהליכים שעברתי פה ולהעביר אותם למקומות הבאים, לאנשים שמרגישים שאין להם מקום.
זה קיטשי להגיד, אבל ככה זה:
בית זה מקום שבוחרים, בית זה אנשים נכונים.
ואני קיבלתי בית.
ומגיע לי לקבל עוד מיליוני בתים אחרים.