קרן חי-מזרחי | חברת צוות בבית הספר סאדברי ירושלים ואם לשני תלמידים
כשהבן הגדול שלי התחיל כיתה א’ (בשנה השנייה שלי כאשת צוות) חשבתי שאני יודעת איך יומו ייראה בבית הספר: באילו חדרים הוא יהיה, מי יהיו החברים שלו, לאילו תאגידים הוא יצטרף…. כל מה שדמיינתי לא קרה. כלום. מה שקרה במציאות זה שמאה אחוז מיומו הוא התלווה אלי. כשהייתי שואלת אותו: “למה אתה לא עושה מה שאתה רוצה?” הוא היה עונה: “אבל זה מה שאני רוצה.”
הוא היה כל כך מדויק ומדייק; “כל אחד חופשי לנהל את יומו” – זה אחד העקרונות המרכזיים של בית הספר. מה זה חופש ? חופש אמיתי הוא לא שהילד שלי יבחר את מה שאני חושבת שיעשה לו טוב, מה שאני חושבת שיעשיר אותו, מה שאני חושבת שיקדם אותו, גם לא שיבחר מבין כמה אפשרויות המוצעות לו. החופש האמיתי הוא לבחור לפי מה שחי בנו כרגע; מהרגשות, מהצרכים, ממה שעובר עלינו. זה חופש. זה לא כאוס ולא הפקרות, החופש הזה בא עם אחריות מאוד גדולה. בבית הספר התלמידים לוקחים אחריות על איך החיים שלהם יראו בפועל יום-יום, שעה-שעה. כדי לאפשר לילד שלי חופש אמיתי אני צריכה לְפַנּוֹת, לפנות מהילד שלי את הציפיות שלי, את הרשימה השחורה של: צריך, חייב, כדאי. אם לא אפנה אותה יהיה לו קשה להרגיש מה חי בו כרגע, הוא יהיה עסוק ברגשות אשם ובתחושה שהוא מאכזב אותי.
התפקיד שלי בתור הורה הוא לתת אמון והקשבה. אמון מלא, לא אמון על תנאי. כשאני נותנת בו אמון, הילד שלי יכול לסמוך על עצמו למצוא, ליצור, להיות. כשאני קשובה למה שהוא צריך באותו הרגע, לבקשה שלו (אם זה רק לספר לי, שאחבק אותו, עצה), ההקשבה הזו היא החיבור בינינו.
הילד שלי, כמו כולנו, לא נולד עם מפת סימון שבילים והיעד אינו ידוע. אם הייתי יודעת מה הצעד הבא צריך להיות אז הייתי מובילה אותו לשם, אבל אני לא יודעת מה השביל שלו ולאן הוא מוביל. אז נתתי לו להתלוות אלי, ומהר מאוד שמתי לב שזה מפריע לי. כמו לכל אחד אחר בבית ספר גם לי יש זכות למרחב אישי, לכן ברגעים שזה הפריע לי פשוט אמרתי לו שאני זקוקה למרחב, פרטיות, חופש וזה עזר. מעט…
התלות שלו בי השתחררה ונעלמה רק כשהבנתי שיש תהליך שאני צריכה לעשות, לא הוא. גורם מקצועי שאל אותי אם יש לי אמון מלא בבית הספר ואם אני מרגישה במקום ביטחון. השאלה הפתיעה אותי. כששמעתי על סאדברי לראשונה זה היה כמו התגלות בשבילי: עיניי אורו, הדופק פעם, כמו סרט בדיוני שמתחיל לרקום עור וגידים. היה לי אמון מלא במקום הזה עוד לפני שהכרתי אותו. כשחשבתי על השאלה לעומק ההבנה נחתה עלי כמו פטיש 40 קילו, הבנתי שאין לי שום ספקות ושום תהיות לגבי התהליך שהתלמידים והילדים שלי עוברים פה בבית הספר, בעוד שלגבי התהליך שלי – כאשת צוות – לא היה לי ביטחון, לא היה לי אמון ולא היה לי חופש. כשהתחלתי את עבודתי בבית הספר היה לי קשה: לא ידעתי מה מצפים ממני, רציתי להיות בסדר, להגיד את הדבר הנכון, לעשות את הדבר הנכון. פחדתי להראות לקהילה כל דבר שהוא פחות ממושלם. אני זוכרת שהייתי עומדת עם איש צוות מסוים בחוץ, היינו באים מוקדם. ילדים נכנסו בשער והיו מדברים איתו, נותנים כיפים וחיבוקים, ואותי עוברים! כלום! כאילו אני לא שם. לא אחד ולא שניים, ולא רק בשבוע הראשון שלי… וכשהמוח מספר לעצמו סיפורים אז הוא מספר, נקלעתי לדרמה של עצמי. לדוגמא, אותו איש צוות היה בתאגיד גינון עם עוד תלמידים ואני הצטרפתי לתאגיד. שבוע אחר כך רק הוא ואני הגענו לפגישת התאגיד, ולי היה ברור שתלמידים לא הגיעו כי אני הצטרפתי. המחשבות האלה גרמו לי להיות לא נוכחת, כל הזמן הייתי באיזה ענן מחשבות שהטריד אותי, לא הייתי פנויה לחיבור או לקשר, לא הייתי משוחררת, ולתוך זה הבאתי את הבן שלי ואמרתי לו: “תרגיש חופשי! תתנפל על העולם!”
כשהבנתי שזה המצב התחלתי לעשות תהליך עם עצמי, עבודה. שאלתי את עצמי: “אם הייתי תלמידה או אשת צוות בסאדברי האם הייתי בוחרת בי?” התשובה הייתה כן, אני בנאדם מדהים ואני יכולה מאוד לתרום לקהילה הזאת. השאלה השנייה הייתה אם אני יכולה להאמין שהמקום הזה יכול להכיל את מי שאני באמת. לא את מי שרוצים שאהיה, לא את מי שאני חושבת שרוצים שאהיה וגם לא מי שאני רוצה להיות, פשוט להיות אני. וגם פה התשובה הייתה ברורה לי – כן. וכך הוצאתי את עצמי מהמסלול של להיות בסדר, להיות ראויה, להיות יותר טובה. אני כבר ראויה ואני כבר טובה. התחושה הזו אפשרה לי לבוא ולתת כאן באהבה גדולה, ואם תהיה ביקורת עליי – אוקיי, זאת ביקורת, זה בסדר וזה לא אישי. וכשלא אומרים לי שלום, אז זה רק שלא אומרים לי שלום, יכולים להגיד לי גם מחר, יכולים עוד שנייה לבוא אלי עם דברים אחרים. בעיקר שחררתי את הקהילה מהצורך שלי שבתגובות שלהם ובמעשים שלהם יאשרו אותי, יכירו לי תודה, וגיליתי שיש כאן הרבה נתינה, הרבה פרגון. הגעתי כל יום לבית הספר עם הרבה פחות “אני צריכה” או “הם צריכים”, פחות מאמץ ויותר קלילה ושמחה. באופן פרדוקסלי לקחתי יותר אחריות והייתי יותר מעורבת ויותר עסוקה. במקביל גם אנשים כאן שמו לב לשינוי בי, אני עדיין לא הבנאדם הכי קליל כאן בצוות אבל בהחלט הצלחתי להביא קלילות ושמחה שלא היו שם קודם.
ובחזרה לבן שלי – בעקבות התהליך שעברתי, כשהוא חזר לשנה שנייה בבית הספר הדברים היו שונים, הוא התחבר לשני תלמידים אחרים ובילה איתם את רוב יומו. הוא כבר לא היה זקוק לי, או שאולי הרגיש שאני לא זקוקה לו… היום הוא בשנה הרביעית שלו. יש לו קבוצה של חברים (וביניהם גם אחיו הקטן) והם נמצאים יחד כל היום. הוא חופשי, חי את עצמו, חווה, עסוק בענייניו.