שושנה לונדון ספיר | ממייסדות סאדברי ירושלים ואם לשלושה בוגרי בית הספר
מהרגע שחדרה לביתנו הבשורה כי מתארגנת בירושלים קבוצה להקמת בית ספר דמוקרטי על פי מודל סאדברי ואלי, לא ניתן היה להחזיר את הגלגל לאחור: רעיון הלמידה במסגרת בה מותר לילדים לעשות ככל העולה על רוחם ובלבד שאינם פוגעים באף אחד היה כל כך צודק ונכון בעיני בני הבכור, מיכאל, שהיה אז בכיתה ח’ בבית הספר הניסויי, עד כי הוא הודיע כי בכל מקרה, גם אם בית הספר לא יפתח, הוא יסרב להתיצב לכיתה ט’ בשנה הבאה. כלומר, הוא ישאר בבית. יתר על כן, התחנן שלא נשלח את אחיו הקטן, שהיה אז בגן, לכיתה א’ בבית ספר רגיל, שם, לדבריו, “יקלקלו אותו ויצעקו עליו כל היום.” לחיזוק דבריו הבטיח מיכאל כי הוא עצמו יהיה אחראי על חינוכו בבית של אחיו, אם אנו ההורים לא נסכים לקחת את המשימה על עצמנו.
לאחר עבודה מאומצת נשמנו כולנו לרווחה כאשר בית הספר הדמוקרטי פתח את שעריו למרות כל הקשיים באחד בספטמבר 2002, ושלושת ילדינו התייצבו ללימודים. במערכת החינוך הם היו צריכים להיות בכיתות ט’, ז’ ו- א’ אך בבית הספר הדמוקרטי כולם נמצאים ביחד במרחב אחד ואין שום התיחסות מבחנת על פי גיל. היות שאני עצמי עובדת בבית הספר – אין אצלנו “מורים” אלא “אנשי צוות,” ואני בכללם – אני זוכה יום-יום לאישור שילדי מעולם לא היו מאושרים יותר, מעונינים, עסוקים, נלהבים וחפשיים להיות הם עצמם.
התפיסה החינוכית של בית הספר היא כי האדם הוא למדן מעצם הוויתו ולכן אין צורך להתערב בתהליך טבעי זה באמצעות תכניות לימודים, כפיה או פיתוי, אלא יש לספק תנאים של חופש ורווחה בהם ילבלבו הסקרנות והחקרנות. אין אצלנו אבחנה בין המושגים “למידה” ו”משחק.” אך היות שרוב תלמידינו מגיעים אלינו ממערכת החינוך, חלק מהם הפנימו את הרעיון כי הפעולות שבתי הספר מזהים כ”למידה,” כלומר קריאה, כתיבה וחשבון, ראויות יותר מאשר הפעולות המזוהות כ”משחק” – ריצה, טיפוס, משחקי תפקידים, צעצועים, משחקי לוח. אנו מאמינים כי תוך “משחק” לומדים לא פחות מאשר מלמידה פורמלית. מתוך התצפיות שלי בילדים, נדמה לי שהם היו מגדירים את שני המושגים כך: “למידה” – מה שמישהו אחר רוצה שתעשה. “משחק” – מה שאתה באמת רוצה לעשות.
בני פרי, שהגיע לבית הספר הדמוקרטי בתחילת כיתה א’, הכריז ביום השני של בית הספר, לפני שיצא מהבית: “היום אני הולך ללמוד!” – כלומר, להביא קלמר ומחברת ולשבת ללמוד אותיות ומספרים, בניגוד ליום הראשון, את רובו בילה בטיפוס על משקופי הדלתות ועל קירות המסדרון, בסגנון “ספיידרמן.”
ואכן, בבית הספר ניגש אלי פרי וביקש שאלמד אותו, שירות שהוא היה יכול לקבל מכל אחד מאנשי הצוות או התלמידים. היה לי רעיון מקורי ביותר: “בוא ואני אלמד אותך לכתוב “שלום כיתה א’!”” פרי הביט עלי בבוז לשמע הקשקוש חסר השחר ואמר לי מה מענין אותו באמת: “אני רוצה ללמוד לכתוב “נא לא להפריע!” אז אני אוכל לעשות שלט ולשים אותו על הדלת של החדר שלי כשאני אלך לישון, או על הכיסא שלי כשאני אשחק במחשב, או על הדלת בשירותים, כדי שלא יפריעו לי.” כתבתי לו את המילים, אותן העתיק על דף שהפך לשלט, ובמשך הימים הבאים פרי הקפיד לשאת את השלט ממקום למקום ולתלות אותו לפי הצורך, ובמיוחד הקפיד על כך בנוגע לשירותים.
בחודשים הבאים שמתי לב אצלו ואצל ילדים אחרים שלא ידעו לקרוא כי הם מתיחסים לקריאה ולכתיבה באופן פונקציונלי לגמרי: הם לא במיוחד מעונינים לרכוש את מיומנויות הקרוא והכתוב לשם עצמן, אלא רק ככלי להוצאה לפועל של מטרות אחרות. תחילה הם מבקשים עזרה כשהם צריכים לכתוב משהו – שלט, או הזמנה לפגישה או למסיבה, או תלונה ל”ועדה לזכויות הפרט” של בית הספר, או הצעת חוק לאסיפת בית הספר. לפעמים הם מחליטים שציור פשוט יעביר את המסר ביתר קלות ושבמקרה נתון אין צורך כלל לכתוב – הרי כתיבה במילים אינה המטרה, אלא העברת המסר. יום אחד אתה מגלה שהם מסתדרים לבד. בראשית פברואר גיליתי פתאום ששנים מהילדים הקטנים כן יודעים לקרוא. אף אחד לא יודע מתי ואיך זה קרה, גם לא הם עצמם. אני יכולה להשבע שבספטמבר הם לא ידעו. אין ספק שהילדים למדו בדרך שלהם כאשר הם היו בשלים לכך והחליטו שזה חשוב להם.
כשהילדים הגדולים, בני העשר ומעלה, מגלים שבאמת מותר להם לשחק כל היום, וכי אף אחד אינו נושף בעורפם ומחכה שסוף סוף יפסיקו “לשחק” ויתחילו “ללמוד” – במידה והם נמנים על בני המזל שמצליחים להאמין שאכן זה כך – הרי זו חגיגה ממש. ראיתי ילדים גדולים משחקים במשחקים שלא העזו לנגוע בהם מאז הגן, ונהרה שפוכה על פניהם. יום אחד הביא מישהו קופסא גדולה של משחק הרכבה “קונקס” שאפשר לבנות ממנו כל מיני דברים. ישבה קבוצת ילדים בגילים 5 עד 15 ובנתה מכוניות. לכל אחד היה תפקיד. הקטנים מצאו לגדולים את החלקים שהם חיפשו, הבינוניים הרכיבו, והגדולים היו המהנדסים שהעירו הערות והציעו דרכים לחזק את הדגם. אחר כך היה שלב התחרויות בין המכוניות והרצתם במהירות עד כדי התפרקות. כולם היו פורצים בצהלה גדולה ואז חוזרים ומנסים להרכיב מכונית חזקה יותר. הדבר נמשך ימים שלמים, יום אחר יום במשך כשבוע. יום אחד הביא מישהו מצלמת וידיאו וצילם את מירוץ המכוניות. הוסיפו פס קול ואיש צעצוע שנמחץ בהתרסקות והשמחה היתה גדולה. נפלו המחיצות בין הגילים, נפלו המחיצות בין האנשים, נפלו המחיצות בין מה שאני רוצה לעשות ומה שמצפים ממני לעשות, נפלו המחיצות בין בית הספר ובין החיים. בית הספר היה למקום בו מותר לך לחיות את חייך, להתענין במה שמענין, לשמוח.
בשיחות עם אנשים מבחוץ שמתענינים בבית הספר, נדמה לי שזהו אחד הדברים שהכי קשה להם לקבל. כשהם רואים או שומעים שהילדים בבית הספר שמחים זה נראה להם חשוד. הרי כולם יודעים שכדי ללמוד צריך לעבוד, ועבודה זה דבר קשה, זה לא שעשוע, הלא כן? וחוץ מזה, מי לא היה שמח אילו נתנו לו לשחק כל היום? ואיך הם יהיו מוכנים לחיים האמיתיים, הקשים, אם בתקופת חינוכם לא יעמידו בפניהם אתגרים? לבני הגדול, מיכאל, תמיד היה ברור שהוא לומד ומתפתח מתוך מה שמענין אותו ומהנה אותו ולא מתוך מה שמבוגרים מנסים לדחוף לו, וכי הוא לא זקוק לאחרים כדי להציב לעצמו אתגרים. על שמונה שנותיו האומללות בבתי הספר הרגילים הוא אומר כי “בזזו לו את הילדות.” עתה הוא מנסה בכל כוחו להשלים משהו ממה שנשדד ממנו. לדעתו ולדעתי, ילדות שנוטלים ממנה את השמחה בתואנה של הכנה לעתיד, אינה מכינה אלא לחיים עגומים ונטולי שמחה.
חינוך שמטפח ציות אך לא יוזמה מתאים להכשרת כוח עבודה –לעידן התעשייתי של המאה ה- 19 והמחצית הראשונה של המאה ה- 20, אך לא לעידן המידע של המאה ה- 21. בית הספר הדמוקרטי מטפח בוגרים עצמאים, אחראים וסובלניים ואנו סבורים שאלה הכלים החשובים ביותר להצלחה בעולמנו המורכב והמשתנה במהירות.
יש כמה סימנים לכך שתלמידינו מזהים את בית הספר כמקום בו הם מביאים את עצמם לידי ביטוי ובו הם רוצים להיות: יש בעיה של ילדים שמגיעים לבית הספר כשהם חולים, ומסרבים להפצרות הוריהם להשאר בבית; הילדים הצביעו בעד הארכת יום הלימודים; אחד העונשים היותר קשים בבית הספר – הניתנים על ידי ועדה מתחלפת של תלמידים ואנשי צוות האחראית על המשמעת – היא ללכת הביתה מוקדם.