מימזי סדובסקי | ממייסדות בית הספר סאדברי ואלי
תרגמה לעברית שושנה לונדון ספיר
מימזי סדובסקי, אחת ממייסדות ביה”ס סאדברי ואלי וחברת צוות בו מאז היווסדו, חיברה ספרים ומאמרים רבים על בית הספר וגישתו החינוכית. מאמר זה לקוח מהרצאה בבית ספר פיירהייבן.
אני עובדת בביה”ס סאדברי ואלי מאז שילדיי היו קטנים. כיום הם בוגרים, ואלה מנכדיי שכבר לומדים בבית הספר לומדים בבית ספר במודל סאדברי במדינת אורגון. כך שלי הדברים ברורים: אני בוטחת בילדים. ילדיי בוטחים בילדים. אני בוטחת אפילו במבוגרים. אבל מהו הדבר שאני בוטחת בילדים, ואף במבוגרים, שיעשו? ובכן, בואו נשים בצד לרגע את התשובה “שיחנכו את עצמם,” כי היא כל כך מופשטת. עדיף שנדבר על משהו קצת יותר מוחשי: שילמדו.
אנשים לומדים. אתם לומדים. אני לומדת. כולנו עושים זאת כל יום. אבל, כפי שאנו נוכחים כשאנחנו רואים תינוקות או פעוטות בפעולה, איננו לומדים באותה מהירות, ואולי לא באותה כפייתיות, בהיותנו מבוגרים, כפי שעשינו כשהיינו ילדים.
נכון שכמבוגרים אנו נוטים להיות בעלי “חוכמה” רבה יותר. מאגר הידע שלנו גדול הרבה יותר ולו רק משום שבילינו כאן יותר זמן. הוא מאפשר לנו להשוות את מה שאנחנו לומדים עם מה שכבר ידוע לנו, וכך לסנן את מה שלא נחוץ לנו.
שוו בנפשכם לרגע שאתם קטנים, בני ארבע או חמש או שש, ואתם מוקפים מרחבים אין קץ בהם אתם יכולים לשוטט, בהם יש ילדים אחרים בני גילכם, ועוד ילדים בני שמונה, עשר, 15 ואפילו בני 35 שאתם יכולים לתקשר איתם בכל יום, בזמן שאתם רוכשים חברים, מחליטים באילו משחקים לשחק עם חבריכם, ובכלל עושים כיף חיים. האם לדעתכם הייתם לומדים בסיטואציה הזאת? אני סבורה שלא רק שהייתם לומדים, אלא שהייתם לומדים בקצב מסחרר כמעט עד שיתוק. כלומר, הייתם לומדים עד כדי תשישות, כפי שעשיתם בגיל שנתיים כאשר שיגעתם את הוריכם עם פעילותכם, שאלותיכם, וחיפושיכם האינסופיים, הגופניים והשכליים.
א. ילדים ואחריות
אני בוטחת בהם גם שיעשו דבר נוסף חוץ מספיגת ידע: אני בוטחת ביכולתם להיות אחראים על עצמם. מעטים המקומות בהם בוטחים ביכולתם של בני חמש להיות חופשיים. רוב האנשים משוכנעים שאין ביכולתם להתמודד עם האחריות. רוב האנשים ממש משוכנעים שלילד חופשי בן חמש אין שיקול דעת מספיק כדי לדאוג לעצמו. בבית ספרנו יש לנו כמה “מבחנים” פשוטים ביותר לשיקול דעת זה. רוב הילדים עוברים אותם בקלות, והוריהם יודעים שיעשו זאת לפני שהם נרשמים: עליהם לקחת אחריות שלא לצאת לרחוב או לאזור החניה; צריך לבטוח בהם שלא ישחקו באש; צריך לבטוח בהם שלא יטבעו או יטיילו מחוץ לשטח בית הספר. לאחר מכן, שיקול הדעת פורח. ילד שנותנים לו לדלג מאבן גדולה אחת לאחרת, בגלל שבבית הספר סומכים עליו שלא יקפוץ אלא אם הדבר בטוח, מפתח אמון ביכולתו לקבל החלטות. האם דבר זה חשוב יותר מלימוד כתב יד נאה? אני מצדי מקווה שכן, כי מעטים בלבד לומדים כתב יד נאה בימינו ואילו כולם לומדים לבטוח ביכולתם לקבל החלטות.
כך שקל לבטוח בילדים שילמדו. קל לבטוח בהם שיצברו ידע במהירות האפשרית. החוכמה באה ממאגרי ניסיון. אתגרים תמידיים נותנים משמעות לחיי כולנו.
מדוע אנשים אינם בוטחים בילדים? לא כל כך בגלל חששם שהילדים לא ילמדו כמו מהחשש שהם ילמדו את הדברים הלא נכונים. יהיו אלה אשר יהיו. וחוששים שהם לא ילמדו את הדברים הנכונים, יהיו אלה אשר יהיו.
אני טוענת שילדים המסתובבים חופשיים בסביבה תומכת מבחינה רגשית, עשירה מבחינה אינטלקטואלית ומעניינת מבחינה פיזית, יגלו בעצמם מה הדברים הדרושים להם ויסתערו עליהם בכל כוחם. זה מה שאנחנו רואים בבתי ספר בדגם סאדברי כל הזמן, ואין פלא שאנו רואים זאת, כי האדם נולד עם הדחף לנסות להפוך למבוגר המתפקד היטב. האדם נולד סקרן. כל מה שדרוש לו הוא לראות כיצד מתנהגים מבוגרים המתפקדים היטב, כיצד הם חיים, כיצד הם עובדים, על מה הם מדברים. ואז הוא מכוון את כל התפתחותו לכך.
כשאנו חושבים על כך אנו מגלים שמהרגע שאנחנו נולדים אנחנו נאבקים לשרוד. ופירוש המושג הישרדות עבורנו מורכב ביותר כי העולם מאד מורכב. אבל תנו דעתכם על כך: אלה הם ילדי עידן המידע. אינני חושבת שילדים שנולדו לפני עידן המידע היו מסוגלים פחות לגלות למה הם זקוקים בחיים; אלא שלא היו להם גירויים בעוצמה המזומנת לילדים הגדלים היום. אני רואה איך נכדי בן השלוש כמעט זוחל לתוך המחשב. אני רואה אותו בצ’ט וידיאו חי בכל שבוע כי הוא גר בגרמניה ואזורי הזמן שלנו שונים. הוא חייב לראות כל אתר שיש בו תצלומים רבים של משאיות, רכבות או חיות פרא. הוא חייב להקליד. בדחיפות. המילים שהוא יודע לאיית הן “תומס, פרסי, הנרי וקרנקי.” אולי הצורך הזה מוכר לחלק מכם. אין זה ילד הזקוק להנחיה כיצד ללמוד. לא ניתן לעצור אותו, ואיננו שונה בכך מאף ילד אחר.
ב. ללמוד את הדברים הנכונים
האם הם ילמדו את הדברים הנכונים? ומהם לכל הרוחות הדברים הנכונים? האם יכולה להיות מערכת אחת של דברים נכונים לכל הילדים, או אפילו לכל הילדים באמריקה, או רק לכל הילדים בחוף המזרחי? ברור שלא. מוזיקאי אינו בהכרח צריך לפתח את אותם הכישורים כמו פיזיקאי, חוץ ממערכת חופפת שתאפשר להם לתקשר זה עם זה. והמוזיקאי אינו צריך, אם אינו רוצה בכך, להתחיל ללמוד שפה זרה בדיוק כמו מישהו שנועד להיות מתרגם. האם כולם צריכים ללמוד היסטוריה? ובכן, בודאי. אבל איזו היסטוריה? כמה והגרסה של מי? מתי? נראה שילדים חופשיים החיים במדינות דמוקרטיות משתוקקים לכך. לכמה גיאומטריה זקוק כל ילד וילד? או אלגברה? רובם לא זקוקים למידה רבה במיוחד כדי לחיות חיים בהחלט מספקים ומוצלחים כמבוגרים. ולעיתים קרובות אף כמבוגרים בעלי כמה וכמה תארים אקדמיים.
ברוב בתי הספר אין זו אלא כפירה בעיקר. אבל לא כאן. כאן הילדים חופשיים ובוטחים בהם שימשיכו להפעיל את השכל כל הזמן בלי שמישהו יקשקש להם במוח כל הזמן כדי לוודא שפיסות מידע מסוימות יסתובבו בו. ובאמת, מדוע לא לסמוך על ילדים? אי אפשר למנוע מהם ללמוד. כשבוטחים בהם שיישארו ערים לעולם הסובב אותם מעצימים את סיכוייהם ללמוד. ואנו סבורים שמשחק, סוג הפעילות השכלית המרגש ביותר שיש, הוא הדרך להעצים את סיכוייהם.
קחו לדוגמה תלמידת סאדברי טיפוסית בת תשע. חלק מבני גיל זה יודעים את לוח הכפל; חלק לא. חלק יודעים את ערי הבירה של מדינות העולם, חלק לא. חלק יודעים את ההכנסה הלאומית הגולמית לנפש בוונצואלה; הרוב לא. אבל אלה שכן, כמה זמן הם יזכרו זאת? אותם ילדים שלומדים את לוח הכפל עושים זאת כי יש להם צורך חיוני להבין את העולם באופן מתמטי – חלק מבני משפחתי סבורים שיש דבר כזה – והם יזכרו אותו. אצל אותם ילדים המתעניינים בגיאוגרפיה ולומדים כל מיני דברים על ארצם ועל העולם כי הם מרתקים אותם, רמת הזכירה תהיה מרשימה. ואילו אצל ילדים שמכריחים אותם ללמוד דברים כאלה בכיתה? היא תהיה זמנית במקרה הטוב. והאם יש בהכרח עיקרון מארגן למה שהם לומדים? ילדי סאדברי מארגנים את עצמם כל הזמן. הדבר קצת פחות נכון לגבי אחרים. קל הרבה יותר לילדים חופשיים להבין שהם האדונים לגורלם, שהשליטה על חייהם נמצאת בידיהם.
אז בואו נחזור לאותה ילדה בת תשע. קחו אותה למסיבה של מבוגרים. באיזו מידה היא מתרועעת אתם? באיזו מידה מבוגרים אלה מועילים בעיניה? האם היא מתייחסת אליהם כבני אדם? או שהיא מתנהגת כאילו שיכול להיות לה נוח רק בחברת ילדים פחות או יותר בני גילה? תלמיד בסאדברי יכול לדבר איתי או אתך או עם ילד בן ארבע. לילד המתחנך בבית ספר רגיל יש בדרך כלל מעט מאד משותף עם מבוגרים שאינם הוריו. זה יכול להגביל מאד את תהליך הלמידה, לא? כך שקשה יותר לבטוח באלה שלא זכו לחירות. ופירוש הדבר הוא שבעוד שיכול להיות שיהיה לך ילד בן שמונה שאינו יודע לקרוא, כשתשים אותו בחדר מלא מבוגרים הוא לא יעשה רושם של מישהו חסר ידע; הוא ניצל את הזמן שבו היה יכול להפוך ל”לקוי למידה” למרות שאין לו שום ליקוי אלא רק פער בתזמון, לספיגת מידע כמו ספוג.
אני רוצה לחזור לנקודה שהעליתי קודם: ילדים שזוכים לאמון מאד ערניים. הם בוטחים. הם מחפשים את מה שדרוש להם אצל אנשים אחרים או מקורות אחרים בדרך מאד טבעית, שגם פותחת בפניהם הזדמנויות ללמידה.
האם כולכם יודעים מהי הוועדה לזכויות הפרט (הווז”פ)? וכיצד היא פועלת? בבתי הספר שלנו יושבים לעתים קרובות ילדים מאד צעירים שעליהם לשבת כל יום במשך חודש לפרק זמן בלתי מוגבל עד שמסיימים –זה יכול להיות 45 דקות, אבל גם שעתיים וחצי – כדי לחקור תלונות, לברר מה קרה, לברור בין סיפורים שונים כדי לרדת לחקר האמת, לבדוק אם מישהו הפר חוק, לברר אם הם מסכימים שהם אכן עשו זאת, ואם כן, לחשוב על החלטה לביצוע. לפעמים ילדים בני שבע הם שמקבלים החלטות אלה. ולעיתים בני חמש. ומה שמרשים הוא שהם אכן עושים זאת. אינם מפגינים בעיות התנהגות. הם מתמקדים בעבודתם לכל הדעות. ויש להם הצעות ותשומות מועילות.
ג. ילדים והורים
אז מה יוצא מכל האמון הזה? אנשים בעלי מסוגלות, כמובן. אנשים ששולטים בחייהם. אנשים שיודעים שביכולתם לשנות את מה שלא מוצא חן בעיניהם בחייהם. אנשים ערניים ונחמדים. ולבסוף, מה שעשוי לעניין הורים במיוחד: אנשים שאינם צריכים למרוד כדי לזכות בחירות, ולכן הם נשארים קרובים להוריהם ומפתחים יחסים קרובים עם מבוגרים אחרים, בלי לעבור תחילה תקופה של ניכור, יש לקוות.
קשה למדי להיות הורה. אין הרבה תפקידים כה תובעניים. אתם מרגישים אחראים לחיים הצעירים שיצרתם, ולכן מרגישים שעליכם להנחות את ילדיכם. ואכן עליכם לתת לילדיכם הנחיה. הנחיה שנובעת מכך שאתם מבהירים מה הם ערכיכם, ומכך שאתם חיים לאור אותם ערכים. הנחיה שנובעת מכך שאתם נותנים לילדיכם תחושה שהם מוערכים ושהרעיונות שלהם מוערכים. הנחיה שנובעת מטיפוח בית איתן. אבל אינכם צריכים ללוש אותם. עליכם לאפשר להם לגדול ולהיות מי שהם נועדו להיות, וזה קשה. קשה שלא לדאוג על כל צעד ושעל, במיוחד כאשר אומרים לכם שאם תתנו לילדיכם לצעוד בכוחות עצמם הם עלולים ליפול, לפגר אחרי האחרים ללא תקנה, יהיה פירוש הדבר אשר יהיה. הם באמת נופלים, ונכשלים, הרבה, והם לומדים הרבה מזה שהם קמים ומרימים את עצמם ומתחילים מחדש.
אבל זיכרו שלאיש אין השפעה גדולה יותר על ילדיכם מאשר לכם. שהם קוראים את מחשבותיכם ורגשותיכם בלי שתגידו להם. ושהם רוצים לרצות אתכם. כך שאם תאפשרו להתפתחות הטבעית שלהם לרצות אתכם, הכול ילך למישרין. אם הם יחושו בחרדה שלכם לגבי לוחות הזמנים האישיים שלהם – כמו למשל אותו ילד בן שמונה שעוד לא יודע לקרוא – יהיה להם קשה לפתח די ביטחון כדי לתת ליכולותיהם הטבעיות להתפתח ולחיות לפי לוח הזמנים הטבעי שלהם.
ד. בני נוער
אני רוצה להתייחס לבעיה המטרידה הורים רבים: בני נוער. בדרך כלל, אלה מביניכם שילדיהם התחילו ללמוד כאן כילדים קטנים אינם מודאגים. אולי תראו שהם מתחילים להטיל ספק בעצמם בגיל הנעורים, אבל אם תשימו לנגד עיניכם את הסיבות שבגללן שלחתם אותם לבית ספר זה, גם הם יעשו זאת.
אבל אם הם הגיעו הנה כבני נוער לפעמים נדמה שהם נפלו לבור. קרוב לוודאי שהם יחלצו את עצמם. אבל הם יחלצו את עצמם מהר יותר וטוב יותר אם תבטחו ביכולתם לעשות זאת. פשוט תמשיכו לומר להם שאתם אוהבים אותם ושהם יכולים לעשות זאת. בסופו של דבר זה יקרה. אבל תחזיקו מעמד. לא קל לראות את מה שרוב האנשים רואים – הרי אינכם יכולים לראות את מה שקורה בתוך הראש של ילדיכם אפילו אם הם כן יכולים לראות את מה שקורה בתוך ראשיכם – וזהו ילד שנראה תקוע. עליהם להתמודד עם ריקנות לפני שיבינו לאיזה כיוון ללכת. הם צריכים לעבור תהליך של מעין ריקון מוחותיהם מכל הציפיות בהם מילאו אותם מורים, יועצים, ובעלי כוונות טובות אחרים. אז ורק אז הם יוכלו להתחיל לצמוח במלואם ולהפוך למי שהם. אז החזיקו חזק ותמכו בהם במשך חודשי המאבק הארוכים – הילדים נאבקים הרבה יותר מכם – בקצה אותה מנהרה יש זריחה יפהפייה.
ה. חיים של התבוננות פנימית
ובחזרה לרכישת חינוך: חיי התבוננות פנימית הם אולי הדבר החשוב ביותר שאנו יכולים לאחל לילדינו. דבר זה לא השתנה מאז שכתב אפלטון על סוקרטס. אחת הערבויות שאתם מקבלים – ואין הרבה – כשאתם שולחים את ילדיכם ללמוד כאן היא שהם יגדלו לנהל חיים של התבוננות פנימית. הם יהיו מסוגלים ומוכשרים לפלס את דרכיהם. יהיו להם ערכים, והם יידעו מהם ויחיו לפיהם. אחת הסיבות לכך היא סוג החשיפה שהניעה את הדובר המצוטט להלן לבחור לעבוד כחבר צוות בבית הספר סאדברי ואלי:
“אני מאד מחובר לתחום הפעילות שבדרך כלל נקרא ‘אקדמי.’ אני תמיד מספר לאנשים שאחת הסיבות העיקריות שחזרתי לסאדברי ואלי כאיש צוות היא שמעולם לא הייתי בסביבה כל כך אינטלקטואלית בכל חיי. מעולם לא ראיתי מקום אחר בו אנשים מדברים על כל נושא בצורה מעמיקה, כך ממש– ולא עבור ציונים. אנשים משתתפים בשיחות אלה כי הם רוצים להיות שם. אינם מנסים להרשים אף אחד עם הידע שלהם, אינם מנסים לזכות בשבחים, הם פשוט משוחחים על נושאים אלה כי הם כל כך מעניינים אותם. רציתי קהילה אינטלקטואלית, רציתי להיות חלק מיחסי גומלין כאלה, ובחיי שראיתי מעט מאד מזה מחוץ לסאדברי ואלי, למרות שהייתי באוניברסיטאות רבות.”
אני רוצה לסיים עם שני ציטוטים שנדמה לי שמסכמים מדוע אני בוטחת בילדים. הם נלקחו מתוך ראיונות עם בוגרי סאדברי. הראיונות היו חלק ממחקר ארוך ועמוק על בוגרינו בניסיון לברר אילו חיים הם מנהלים והאם הם נפגעו בדרך כלשהי מהחינוך הביזארי שהם קיבלו. הם מופיעים בספר Pursuit of Happiness (חיפוש האושר).
“אני חושב שהדבר העיקרי שלמדתי בסאדברי ואלי הוא – בוקר טוב! קיבלתי את הרמז! – אני אחראי על התוצאות של מעשי. יום שבו אני מתעורר הוא יום טוב. אני יכול להרוס אותו אם אני רוצה, אבל אני יכול לעשות אתו משהו טוב אם אני רוצה. זה הדבר העיקרי שלמדתי בסאדברי ואלי: אני אחראי על עצמי, ולא אף אחד אחר. זה בהחלט נשאר אתי ואני רוצה להעביר את זה לילדיי.”
“סאדברי ואלי נתן לי הזדמנות ממש להתבונן לתוך עצמי ולראות מי אני. הוא גם נתן לי הזדמנות ללמוד על אנשים אחרים ואיך הם מתנהגים במצבים בהם הם שולטים בסדר יומם ושולטים בחייהם.”