בית הספר הוא המקום שבו גיליתי שאין לי למה לחכות, אם אני רוצה לעשות משהו הוא צריך להיות כאן ועכשיו. שהחיים התחילו כבר כשאני נולדתי, שאני אדם עצמאי ושכל מה שאני רוצה לעשות אפשרי ובאחריותי.
“גלילאו גליליי אמר “אי אפשר ללמד אדם דבר: ניתן רק לעזור לו לגלות זאת מתוך עצמו.” כאן גיליתי מי אני. מי הייתי, מי אני עכשיו, ומי אני רוצה להיות. מה אני אוהבת, ומה חשוב לי. גיליתי שאני יכולה לאהוב תכונות שיש לי, ואת אלה שאני לא אוהבת, לקבל. שאני יכולה להבדיל בין הדברים שאני רוצה לעשות לבין הדברים שאני צריכה לעשות כדי להגיע למה שאני רוצה. להיות חלק, להיות שייכת לקהילה שמקשיבה, שהקול שלי חשוב כמו כל אחד אחר. כשאני לא מגיעה לבית הספר מכל סיבה שהיא לאנשים אכפת, שואלים איפה הייתי ולמה לא הגעתי.
תמיד הרגשתי שתפקידי בתור חברת קהילה הוא לקחת חלק בניהול בית הספר. אם זה בתור מזכירת אסיפה, יו”ר אסיפה, פקידת וזה”פ, פעילה בוועדת הכשרת צוות או בוועדת קבלה, או כמו שהייתי בחודשים האחרונים, מלווה מהצד תומכת ואוהבת. בכל אחד מהמקומות גיליתי להכיר את עצמי מנקודת מבט אחרת ולעשות דברים שלא הייתי עושה במקום אחר. הבנתי שאני יודעת להיות חזקה ולהיות נחושה בדעתי.
כשהורי החליטו לעבור לגור בצפון בקיץ של כיתה י’ החלטתי שאני רוצה להישאר בירושלים כדי לסיים את לימודי התיכון שלי. בלי בית הספר לא הייתי יכולה לעשות, לא את ההחלטה או את הדבר עצמו. בית הספר היה חלק מאוד גדול בהחלטה שלי. בשנתיים האחרונות בית הספר היווה בשבילי בית שני, והמשפחה הירושלמית שלי…
למרות המעבר המפחיד והשינוי הגדול, אני יודעת שאני תמיד אהיה חלק מקהילת סאדברי, היא תמיד תהיה בליבי ואני יודעת שאני אהיה בליבה. אין ספק שאני מי שאני היום בגלל המקום הזה.