התקבלתי לבית ספר זה בכיתה ט’… וזאת הייתה ההתחלה של פרק לא צפוי בחיים שלי. אחרי זמן-מה ההתלהבות הראשונית ירדה, ובלי הסחות דעת מלימודים מיותרים, נשארתי עם עצמי, עם הדברים שפחות אהבתי בעצמי. אז החלטתי להתמודד עם זה.
בשנה הראשונה הצבתי לעצמי מטרה להבין מה רע לי ולמה אני מרגישה ככה. למדתי איך לבקש עזרה ולהתחיל להיפתח לאחרים בצורה יותר מעמיקה ולהרשות לעצמי להיחשף.
בשנה השנייה שמתי לב כמה מוזר היה לי לדבר עם מבוגרים בגובה העיניים ולהתעניין בחיים האישיים שלהם. גדלתי בחברה שאומרת “אם יהיו לך ציונים טובים , תהיה לך עבודה טובה, משפחה, ילדים…”. סירבתי להאמין לזה, והרגשתי שיש מין קיר של אשלייה לגבי מה שמצפה לך לאחר שמסיימים לימודים וצבא. בעקבות זה אני זוכרת איך בחופש הגדול של 2017 הלכתי וחפרתי בשאלות לכל מבוגר שהכרתי ושאלתי על חייהם ומה קורה לאחר שמסיימים את הפרק הראשון בחיים.
בשנה השלישית המשכתי עם חקר עצמי, התחלתי ללמוד מה זו באמת אהבה, וניסיתי להיות יותר מודעת לעצמי, בצורה הכי כנה שאפשר.
דרשתי מעצמי ללמוד לתת אהבה. למדתי איך זה להיות בחברות שבאמת אוהבת, ולהיאחז יותר בצד השמח שלי.
כל זה בזכות ה”התעצלות” שלי להכין שיעורים בבית ספר.